לפני מספר שנים סבתא אחת שאני מכיר מכרה את בית המשפחה הישן, משכה את שורשיה מהאדמה, הותירה רבים מחבריה ופעילויותיה מאחוריה, ועברה אל כפר גימלאים בעיר אחרת. היא היתה בריאה ומלאת אנרגיה כל חייה, אבל בשנה האחרונה מאז שעברה היא הזדקנה באופן ניכר ופיתחה מחלה סופנית.
בגיל 65 חבר אחר שלי סיים קריירת משרת במשרה מלאה בקהילה גדולה, על מנת לפתוח מרכז ייעוץ מסביב לשעון ולכתוב את סיפרו הראשון. סיפרו הפך לרב מכר ומאז הוא כתב עשרה ספרים נוספים. היום בגיל 80 הוא האט את הקצב אבל עדיין מייעץ וכותב.
מה עשה את ההבדל בין שני האנשים האלו? כמו אנשים מבוגרים רבים אחרים שיוצאים לגימלאות ועוברים למקום אחר, האישה הראשונה סבלה מאובדן חברים, אובדן ביתה שבו גרה שנים רבות, והפעילויות שהיתה רגילה אליהן. היא הפכה לבודדה ונראה היה שחייה איבדו את משמעותם. לא היתה לה מטרה אמיתית לשאת אותה במהלך הזמן הזה של שינוי גדול והסתגלות.
אולם לאדם השני, היה משהו לחיות עבורו זמן רב בטרם פרישתו. הוא המשיך לעסוק בכך לאחר הפרישה.
בדידות, ריקנות, ושיעמום הינם חלק מאוד אמיתי בדילמה של האדם המודרני. הם מצביעים על הכישלון שלנו למצוא משמעות ומטרה לחיים והם מתבטאים באחוז גירושים גבוה, שימוש היתר באלכוהול וסמים אחרים, ובמידה הרבה של דיכאון והתאבדויות.
באמריקה, לדוגמה, הארץ בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בעולם, כ-40,000 איש מסיימים את חייהם בכל שנה בעוד שמספר זה כפול עשר מייצג את כמות המנסים להתאבד. פירוש הדבר שבאמריקה אחד מתוך כל 6,000 איש מתאבד בכל שנה. ומספר לא מבוטל של אחרים אשר, למרות שהם חיים בתוך שפע, בציטוט מדבריו של הנרי ד. טוריאו, חיים ב"דיכאון שקט".
אולם הטרגדיה בחיים היא לא המוות, אלא, כפי שאלברט שווייצר אמר פעם, "מה שמת בתוך האדם כשהוא עדיין בחיים." אדם מת בפנים כשאין לו מטרה משמעותית מחוצה לו לחיות עבורה.