נשמע חסר תקווה? זה אכן כך - אלא אם ניכנס, אנחנו שנפגענו, לשיקום על מנת לשבור את שרשרת דורות העבר. אם לא נעשה כן, הילדים שלנו יימשכו אל בני ובנות זוג ממשפחות לא תפקודיות ויחזרו על המעגל וילדיהם יעשו כן גם הם.
איך, אם כן, אנחנו משתקמים? זה לא קל, אבל בענווה, כנות, אומץ, נחישות, עזרת אלוהים ובמידת הצורך, עזרתו של יועץ מקצועי ו/או קבוצת תמיכה שיקומית, אפשר לעשות את זה.

ראשית. התייצבו בפני המציאות. הבינו שאתם לא לבד; רוב המשפחות הינן לא תפקודיות מכיון שלאף אחד אין הורים מושלמים. אולם מה שחשוב הוא להודות בחוסר התיפקוד שלנו ולהימנע מהכחשה - שהיא המחסום העיקרי לשיקום.
לפעמים כשמשפחה מנסה להכחיש, האדם שמתנהג בצורה שלילית הופך לשעיר לעזאזל של החולי המשפחתי. בני משפחה אחרים טוענים, "אם הוא ישתנה אנחנו נהיה בסדר." אולם באף משפחה לא תיפקודית אין נקיים. כולם תורמים משהו, אפילו אם זו רק הסכמה למצב, כמו בן או בת זוג של אלכוהוליסט.

שנית. קחו אחריות מלאה. כל עוד אנחנו מאשימים מישהו אחר בבעיות שלנו, אנחנו נמנעים מלהתמודד מול מה שאנחנו בעצמנו תורמים - וככה אנחנו לעולם לא מחלימים. זה היה יכול להיות קל עבורי להאשים את הוריי בבעיות שלי, אבל גם הם היו התוצרת של החינוך שלהם ועשו את הטוב ביותר כפי שידעו איך. אז אני מסתכל על המשפחה שלי, לא בהאשמה, אלא בנסיון להבין מה אני צריך לפתור. להאשים אחרים בקשיים שלי הוא תירוץ קל להיתלות עליו אם אני לא מעוניין לגדול.
לא משנה מה קרה בעבר שלי, אני אחראי למה שאני עושה בקשר לזה עכשיו ולמה שאני הופך להיות. זו עשוייה להיות האמת ש"הייתי קורבן בעבר, אבל אם אני נשאר כזה, עכשיו זה בהתנדבות."

 

למעלה

לעמוד שתיים